סטנדרטיזציה בחינוך

פרופסור עמי וולנסקי במאמרו The rise and the price of the standards movement משנת 2007 סוקר את תנועות הסטנדרטים במערכת החינוך ומקורותיה. המאמר מתמקד בארה"ב ובאנגליה. במהלך השנים הפכו בתי הספר לפחות סלקטיביים ויותר שוויוניים דבר שגרם לכך שיותר ויותר אנשים זכו ללמוד ואף להגיע לרמות השכלה גבוהה. במטרה להגיע לחינוך איכותי ולסטנדרטיזציה הכניסו המדינות את המבחנים הבינלאומיים, דבר שהגביר את התחרות בין המדינות. לדעתי כתוצאה ממדיניות הסטנדרטים אנו מונעים מהתלמידים את אפשרות הבחירה באותם מקצועות שהם אוהבים וקרובים לליבם. הרצון של הסטנדרטים שם דגש אך ורק על התוצר הסופי, קרי הציון, וכתוצאה מכך אומצה גישה שיש לעלות את אחוז מסיימי תעודת הבגרות בתיכונים בישראל, דבר שהוביל לכך שבשנות ה – 90 נסגרו בתי ספר טכנולוגיים והוסבו לבתי ספר עיוניים. צעד זה בעיני הינו בעייתי הרי לא כל התלמידים יכולים לעמוד בסטנדרטים של מבחני הבגרות, ברגע שאנו מבטלים את החינוך הטכנולוגי אנו בעצם גורמים לכל אותם תלמידים שאין באפשרותם להגיע לסטנדרט המבוקש, שהוא תעודת בגרות לכך שאין הם מוצאים את מקומם. שוויוניות גורמת להורדת סטנדרטים ומעכבת תלמידים לפרוץ קדימה. במצב של שוויוניות אנו הופכים את תוכנית הלימודים לסטנדרטית וזהה לכלל התלמידים, כך גם את המבחנים – דבר שבסופו של דבר פוגע בכל אותם התלמידים שנמצאים בקצות הסקאלה – המצטיינים והחלשים, אשר יוצאים מתוסכלים מכך שהמבחנים אינם תואמים את יכולתם. אני מתחברת לדבריו של מאדו, בתוך וולנסקי (2007) שטוען "שטרנדים שוויוניים בחינוך יובילו להרס של מאמצים והמצוינות, ומונעת מכל סוג של עליתא להגיח". השיטה של בחינות במקצוע מסוים, במספר רמות, לדוגמה במתמטיקה מאפשרת לכל תלמיד להפגין את כישוריו במקצוע ולייחד אותו מאחרים. לכן שיטת המבחנים לפי יחידות/רמות מבטלת את השוויוניות ונותנת לתלמיד הרגשת של מיצוי היכולת האישית והיא עדיפה בעיני. בעיני גם מבחני המיצ"ב מסלפים את המציאות. לקראת המבחנים נעשה מאמץ אדיר להכין את התלמידים, ניתן דגש למקצוע בו מועבר המיצ"ב מבחינת היקף שעות למידה, דבר שמשפיע על שאר המקצועות, זאת על מנת שביה"ס ידורג במקום ריאלי. בנוסף, קיימת תופעה בה תלמידים בעלי יכולות נמוכות לא מגיעים להיבחן ביום המבחן – דבר שמעוות את תוצאות המבחנים. החשש של המורים מפני המבחנים אף הוא ניכר, המורים הופכים להיות מכווני מטרה לקראת המבחנים, דבר שמשפיע על אופן הוראתם, ניכר כי הם מאבדים את ההנאה מן התהליך ושואפים להגיע אך ורק להישג המיוחל. דוגמא לכך ניתן לראות בדבריה של המורה לאנגלית: "ברגע שאתה חושש לאבד נקודות "בטבלת ליגת ביה"ס" דרך ההוראה שלך הופכת להיות נוקשה ואתה מאבד את כל ההנאה ממנה, ולכן לא תקבל את כל ההנאה ממנה. אתה לא מקבל את האיכות אותה היית רוצה, וכל בית ספר יסבול מכך". הנתונים מתוך המאמר מראים כי גם אחרי רבע מאה של סטנדרטיזציה של תוכניות לימודים לא ניתן לומר שמדינות שהיו להוטות להצליח אכן הצליחו. נתונים סטטיסטים מראים ששיפור קיים משינוי בטבע האנושי של האדם ולא כתוצאה ממדיניות של סטנדרטים.
ובהקשר לגן הילדים – גן הילדים משנה את פניו, בעבר בתחילת דרכי לפני 17 שנה לא עסקנו בכל הקשור להכנת הילדים לקראת ביה"ס ואילו כיום ישנם סטנדרטים ויעדים שעל פיהם אנו עובדים, דבר שמשפיע מאוד על התנהלות הגננת ובעקיפין על התנהלות הילדים. כל הזמן קיים חשש מ"אובדן הילדות" ויש ניסיון לשמרה. בתור גננת השותפה לתהליכים הרבים העוברים על המערכת אני שואלת את עצמי חדשות לבקרים האם באמת נכון להוריד לגן סטנדרטים לימודיים, שמטרתם להכין את ילדי הגן לבית הספר? כתוצאה מסטנדרטים אלו שעות המשחק בגן משנות פניהן ומשולבות בהן מטלות לימודיות. לדעתי גן הילדים צריך להיות בראש ובראשונה מקום חיים, שמטרתו לאפשר לילדים לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, תוך התנסויות מגוונות, שמהן יפיק הילד למידה משמעותית. חשוב למצוא את האיזון בין הרצון לקדם את הילד ולהכינו לכיתה א' לבין היכולת לאפשר לילד להיות סקרן, פעיל, שואל שאלות, מתמודד ורוכש חוויות וידע.
דילמות רבות עולות בנושא הסטנדרטים בחינוך. הסטנדרטים הביאו לכך ששכחו את הבעיות האמיתיות של החינוך, המצוקות של הילד, משברים, מציאות משפחתית, הסביבה התרבותית בה הוא חי. הסטנדרטים בעצם מדדו הישגים ולא חינוך. נוצר מצב בו הלמידה הינה תלוית הקשר לחומר שעליו נבחנים, נושאים שעליהם לא נבחנים עליהם הופכים ללא רלוונטיים, דבר שגורם לצמצום בתוכניות הלימודים. אני חושבת שעלינו לבדוק כל הזמן את הדרך, כיצד נעשים הדברים, עלינו להתייחס לשטח – מה באמת קורה מבחינת ההוראה ומבחינת הלמידה, כי בסופו של דבר הילדים הם אלה שישלמו את המחיר, והם אלו אשר בונים את החברה שלנו ואת העתיד.