2011 השנה שהיתה . . .

המודל הפיני ללמידה – איך הם עושים את זה הלכה למעשה ?

אתמול בערב צפיתי בתוכנית התחקירים "המקור" של מיקי רוזנטל ורביב דרוקר. בתוכנית הוצג המודל ללמידה על פי פינלנד.
לפי מבחני פיז"ה פינלנד ממוקמת במקום הראשון במבחני המתמטיקה, מדעים ומיומנויות קריאה.
אז איך בעצם הפינים עושים את זה ?
1. חוק חינוך חובה חינם – מגיל 7 ועד האוניברסיטה.
2. דרך הלימוד - הפינים הבינו כי על בית הספר להקנות לילדים כלים כיצד ללמוד, איך להיות יצירתיים מחד וספקנים מאידך. הילדים מקבלים כלים לעולם: הבסיס הוא הקניית מיומנויות קריאה וכתיבה ובהמשך כיצד להתמודד עם בעיות, הבנה, לקיחת אחריות על הלמידה ועל הדברים שהתלמיד עושה.
3. אופן הלמידה - נעשה בקבוצות קטנות של עד 15 תלמידים בקבוצה, המלווה על ידי מורה, שמכירה את התלמיד לאורך מספר שנים, בונה לו תוכנית למידה אישית, מותאמת לצרכיו ויכולותיו, באווירה רגועה ותומכת.
4. אמון – דבר בסיסי בקשר בין התלמיד למורה אשר גורם לכך שהתלמיד מרגיש אחריות על למידתו, כולם סומכים על כולם ומאמינים בכולם. מערכת יחסית בין התלמיד למורה אינה רשמית.
5. לא משאירים אף תלמיד מאחור, קיים מערך גילוי מוקדם לאיתור בעיות אצל התלמידים המטרה לטפל בבעיה בראשיתה על מנת להקטין אותה. לפי הפינים את עגלת החינוך יש לדחוף מאחור מצד המתקשים.
6. צוות ההוראה מורכב ממורים מצוינים המגיעים מהעשירון העליון של בוגרי האוניברסיטאות. מתקיים מיון קפדני לבחירת המועמדים המתאימים ביותר - בקרב הלומדים את מקצוע ההוראה רק 10% מהמועמדים יתקבלו בסופו של דבר לעבודה. המורה נדרש לתואר שני, בעל רצון ללמד ולאהוב את מקצוע ההוראה.
7. מעגל שיפור מתמיד סביב ההוראה, המערכת מציבה את היעד – מה התלמיד צריך לדעת על המורה לפתח את הדרך - מה צריך ללמוד, הדרך לא מוכתבת מלמעלה, היא מגיע מלמטה מהמורים. המורה צריך ליצור תיאוריה משלו, ההנהלה לא נותנת הוראות היא עוזרת למורה להגיע ליעדים
8. מערכת חינוך שוויונית, העיקרון הוא צדק ושיווין, כולם מקבלים אותו חינוך, סומכים על הממשלה והרשויות.
9. ציוד בכיתות - בכיתות יש לוח אינטראקטיבי,מחשבים ניידים ומשחקים. מחצית מזמן השיעור מוקדש לשיעור פרונטלי, שאר הזמן מוקדש להתנסות וללמידה משותפת בין התלמידים.

בעיני ניתן רק להתקנא במערכת חינוך זו אולם על מנת לנסות להתקרב לנעשה בפינלנד חשוב לעשות מספר דברים:
1. דבר ראשון שהסמכות בחינוך תיפול בידי ידיים מקצועיות וריכוזה יהיה בידי הנושאים באחריות הישירה לתלמידים, תוך הצבת יעדים ברורים לציבור התלמידים. אין לאפשר לנהלים חיצוניים ולשיקולים פוליטיים להשפיע או לשחוק יעדים פדגוגיים שנקבעו על ידי בית הספר. יש לראות תמיד את טובת הילד במרכז, כך שיהיה לאזרח נבון ומועיל לחברה.
2. השקעה בצוותים החינוכיים על מנת לקדמם, להכשירם ולהעשירם בתכנים ובטכנולוגיות חדשות, המותאמות לתקופה.
3. צמצום פערים בין התלמידים – יצירת מערכת חינוך שיוויונית.
4. בחירת דרכי עובדה פדגוגיות המותאמות לילדים תוך חשיבה על הדרך ולא על התוצר הסופי.

הלוואי ואכן נצליח להתקדם ואף במעט ביעדים הנ"ל במטרה להעלות את החינוך בישראל.

מחשב האוט, עיפרון אין

דווקא בבית ספר יסודי בעמק הסיליקון בו לומדים ילדים של בכירי חברות הטכנולוגיה בעולם - אין כניסה למחשבים. בית הספר פועל לפי שיטת וולדורף התופסת את הילדות כתקופה של הבשלה של כשרים, איכויות והבנות.

דרך הלימוד הינה חוויתית, משלבת אומנויות כגון: מוזיקה, מלאכה, אוריתמיה (תנועה) ועוד. בבית הספר הזה, שילוב המחשב בלמידה נתפש כמעצור לחשיבה יצירתית, ליחסי אנוש, לתנועה ולקשב.

בעיני זו אמירה מאוד קיצונית, חשוב לשלב בצורה מושכלת בין כל הכלים הקיימים כיום, לא ניתן להתעלם מחדירת הטכנולוגיה לעולמנו, השימוש במחשבים הינו בעצם עוד כלי לשדרוג תהליכי למידה שעוברים התלמידים, בנוסף הוא מאפשר לגשר על פני השונות הגדולה בין התלמידים ומאפשר למידה שיתופית. היום הילדים נולדים לעולם בו שולטת הטכנולוגיה, הם חשופים כבר מגיל צעיר מאוד למגוון מכשירים וביניהם המחשב לכן, בעיני אך טבעי לשלב את המחשב כעוד כלי המאפשר למידה מגוונת, מאתגרת, מקדמת

ולכן אל לנו למנוע מפני ילדינו את השימוש במחשבים.

הכתבה התפרסמה בעיתון - שיעור חופשי, גליון 97, דצמבר 2011

סטנדרטיזציה בחינוך

פרופסור עמי וולנסקי במאמרו The rise and the price of the standards movement משנת 2007 סוקר את תנועות הסטנדרטים במערכת החינוך ומקורותיה. המאמר מתמקד בארה"ב ובאנגליה. במהלך השנים הפכו בתי הספר לפחות סלקטיביים ויותר שוויוניים דבר שגרם לכך שיותר ויותר אנשים זכו ללמוד ואף להגיע לרמות השכלה גבוהה. במטרה להגיע לחינוך איכותי ולסטנדרטיזציה הכניסו המדינות את המבחנים הבינלאומיים, דבר שהגביר את התחרות בין המדינות. לדעתי כתוצאה ממדיניות הסטנדרטים אנו מונעים מהתלמידים את אפשרות הבחירה באותם מקצועות שהם אוהבים וקרובים לליבם. הרצון של הסטנדרטים שם דגש אך ורק על התוצר הסופי, קרי הציון, וכתוצאה מכך אומצה גישה שיש לעלות את אחוז מסיימי תעודת הבגרות בתיכונים בישראל, דבר שהוביל לכך שבשנות ה – 90 נסגרו בתי ספר טכנולוגיים והוסבו לבתי ספר עיוניים. צעד זה בעיני הינו בעייתי הרי לא כל התלמידים יכולים לעמוד בסטנדרטים של מבחני הבגרות, ברגע שאנו מבטלים את החינוך הטכנולוגי אנו בעצם גורמים לכל אותם תלמידים שאין באפשרותם להגיע לסטנדרט המבוקש, שהוא תעודת בגרות לכך שאין הם מוצאים את מקומם. שוויוניות גורמת להורדת סטנדרטים ומעכבת תלמידים לפרוץ קדימה. במצב של שוויוניות אנו הופכים את תוכנית הלימודים לסטנדרטית וזהה לכלל התלמידים, כך גם את המבחנים – דבר שבסופו של דבר פוגע בכל אותם התלמידים שנמצאים בקצות הסקאלה – המצטיינים והחלשים, אשר יוצאים מתוסכלים מכך שהמבחנים אינם תואמים את יכולתם. אני מתחברת לדבריו של מאדו, בתוך וולנסקי (2007) שטוען "שטרנדים שוויוניים בחינוך יובילו להרס של מאמצים והמצוינות, ומונעת מכל סוג של עליתא להגיח". השיטה של בחינות במקצוע מסוים, במספר רמות, לדוגמה במתמטיקה מאפשרת לכל תלמיד להפגין את כישוריו במקצוע ולייחד אותו מאחרים. לכן שיטת המבחנים לפי יחידות/רמות מבטלת את השוויוניות ונותנת לתלמיד הרגשת של מיצוי היכולת האישית והיא עדיפה בעיני. בעיני גם מבחני המיצ"ב מסלפים את המציאות. לקראת המבחנים נעשה מאמץ אדיר להכין את התלמידים, ניתן דגש למקצוע בו מועבר המיצ"ב מבחינת היקף שעות למידה, דבר שמשפיע על שאר המקצועות, זאת על מנת שביה"ס ידורג במקום ריאלי. בנוסף, קיימת תופעה בה תלמידים בעלי יכולות נמוכות לא מגיעים להיבחן ביום המבחן – דבר שמעוות את תוצאות המבחנים. החשש של המורים מפני המבחנים אף הוא ניכר, המורים הופכים להיות מכווני מטרה לקראת המבחנים, דבר שמשפיע על אופן הוראתם, ניכר כי הם מאבדים את ההנאה מן התהליך ושואפים להגיע אך ורק להישג המיוחל. דוגמא לכך ניתן לראות בדבריה של המורה לאנגלית: "ברגע שאתה חושש לאבד נקודות "בטבלת ליגת ביה"ס" דרך ההוראה שלך הופכת להיות נוקשה ואתה מאבד את כל ההנאה ממנה, ולכן לא תקבל את כל ההנאה ממנה. אתה לא מקבל את האיכות אותה היית רוצה, וכל בית ספר יסבול מכך". הנתונים מתוך המאמר מראים כי גם אחרי רבע מאה של סטנדרטיזציה של תוכניות לימודים לא ניתן לומר שמדינות שהיו להוטות להצליח אכן הצליחו. נתונים סטטיסטים מראים ששיפור קיים משינוי בטבע האנושי של האדם ולא כתוצאה ממדיניות של סטנדרטים.
ובהקשר לגן הילדים – גן הילדים משנה את פניו, בעבר בתחילת דרכי לפני 17 שנה לא עסקנו בכל הקשור להכנת הילדים לקראת ביה"ס ואילו כיום ישנם סטנדרטים ויעדים שעל פיהם אנו עובדים, דבר שמשפיע מאוד על התנהלות הגננת ובעקיפין על התנהלות הילדים. כל הזמן קיים חשש מ"אובדן הילדות" ויש ניסיון לשמרה. בתור גננת השותפה לתהליכים הרבים העוברים על המערכת אני שואלת את עצמי חדשות לבקרים האם באמת נכון להוריד לגן סטנדרטים לימודיים, שמטרתם להכין את ילדי הגן לבית הספר? כתוצאה מסטנדרטים אלו שעות המשחק בגן משנות פניהן ומשולבות בהן מטלות לימודיות. לדעתי גן הילדים צריך להיות בראש ובראשונה מקום חיים, שמטרתו לאפשר לילדים לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, תוך התנסויות מגוונות, שמהן יפיק הילד למידה משמעותית. חשוב למצוא את האיזון בין הרצון לקדם את הילד ולהכינו לכיתה א' לבין היכולת לאפשר לילד להיות סקרן, פעיל, שואל שאלות, מתמודד ורוכש חוויות וידע.
דילמות רבות עולות בנושא הסטנדרטים בחינוך. הסטנדרטים הביאו לכך ששכחו את הבעיות האמיתיות של החינוך, המצוקות של הילד, משברים, מציאות משפחתית, הסביבה התרבותית בה הוא חי. הסטנדרטים בעצם מדדו הישגים ולא חינוך. נוצר מצב בו הלמידה הינה תלוית הקשר לחומר שעליו נבחנים, נושאים שעליהם לא נבחנים עליהם הופכים ללא רלוונטיים, דבר שגורם לצמצום בתוכניות הלימודים. אני חושבת שעלינו לבדוק כל הזמן את הדרך, כיצד נעשים הדברים, עלינו להתייחס לשטח – מה באמת קורה מבחינת ההוראה ומבחינת הלמידה, כי בסופו של דבר הילדים הם אלה שישלמו את המחיר, והם אלו אשר בונים את החברה שלנו ואת העתיד.

ליקוי ירח

”דוד ירח בשמים
לא עצם את העיניים:
כל הלילה לא ישן,
במקטרת מעשן.

והעשן עף לו עף
לכוכבים אל תוך האף.
הכוכבים מתרגשים,
כל הלילה מתעטשים:
עט-שי !

עט-שי !" (אנדה עמיר פינקרפלד)

ביום שבת האחרון התרחש ליקוי ירח בשמים. כהכנה לקראת מאורע זה ביקשתי מהילדים שביום שבת אחה"צ יתבוננו במראה השמים, הסברתי להם שהולך לקרות בשמים משהו מיוחד.

כאשר הילדים הגיעו ביום ראשון לגן הם היו מלאי חוויות וסיפרו ש:

"פתאום נהיה חושך ולא ראו את הירח"

"הירח היה בצבע שחור ולבן"

"הירח ירד למטה לשמים, ואז פתאום הירח נעלם ואז בסוף הוא חזר לעיגול מלא"

הסברתי לילדים שלתופעה קוראים ליקוי ירח ובה הירח, כדור הארץ והשמש נמצאים באותו מישור (קו)- וכדור הארץ (הנמצא ביניהם) יוצר קונוס של צל המוטל על הירח. לכאורה אמור הירח להיות מאופל לחלוטין בזמן הליקוי אבל בגלל שבירת אור השמש באטמוספירה של כדור הארץ ניתן לראות את הירח מואר בגוון חיוור. בחרתי לשתף את הילדים ולהראות להם סרטון קצר המתאר את התופעה והילדים אחר כך בחרו לצייר בתוכנת הצייר ציורים בנושא.

בעיני דרך עבודה זו בה משלבים למידה חוויתית ויישומית הלכה למעשה הינה למידה משמעותית עבור הילדים ובודאי שתותיר חותם עליהם בעתיד.

בעקבות תומס ג' סרגו'בני

תומס ג' סרגו'בני במאמרו: "ארגון, שוק וקהילה – אסטרטגיות שינוי - מהי דרך הפעולה המיטבית לשינויים עמוקים בבית הספר?" טוען כי, אסטרטגיות של ארגון ושל שוק טובות לייצר שינוי בבית-הספר לטווח קצר בלבד; ואילו אסטרטגיה קהילתית, לעומת זאת, טובה ליצירת שינויים עמוקים בליבה התפעולית של בית הספר.
ברמה הפילוסופית אכן מעורר המאמר מחשבה, לגבי אופן ההסתכלות על בתי-ספר. האם יש לראות בהם ארגון הדומה לזה שבמגזר העסקי ? האם יש אכן מקום למדדים של התייעלות, של תקנים ועוד. נראה, שגם הכותב מסכים, שאין מקום לבחון כך בתי-ספר, שכן אנו לא מעוניינים לאפשר דריסת רגל לכוחות שוק, שעשויים להכניע את מה שהוא מכנה "המידה הטובה".

כגננת, מצאתי שהמאמר בעייתי: בתפקידי ידועה לי מרכזיות אישיותה של הגננת בכל הנעשה בגן. על פניו נדמה, שכך הם גם פני הדברים בבית הספר: המנהל בוחר את צוות המורים, את מי לקדם, מכתיב את אופי הלימודים, קובע את האווירה, מקצה שעות לימוד בצורה כזו או אחרת וכן תקציבים. המנהל, כתפקיד וכאדם, מגלם בתוכו גם גישה בירוקרטית, גם יכולות מנהיגות, גם את כוחות השוק (לחצים מצד ההורים לעומת לחצים מצד המערכת) וגם גישה קהילתית-תרבותית. לפיכך נראה לי, שהזנחת אסטרטגיות שינוי כגון מנהיגות, מוטיבציה, ארגון ונשיאה באחריות - הללו חותרות תחת מטרות המאמר וההנחות הגלומות בו.

למידה תלוית הקשר

חג החנוכה קרב ובא ובמסגרת הקניית מיומנויות לילדי הגן אנו

עוסקים בתוכנת הצייר.

כדי להסביר לילדים את נושא – "העתק הדבק" סיפרתי לילדים

סיפור, שהעלה בתוכו את סוגית העתקה. שאלתי את הילדים כיצד

אני יכולה ליצור את אותו הדף בכפילות ? תשובות הילדים היו

מתוחכמות: תצלמי במצלמה שלך, תסרקי במחשב, תדפיסי את

הדף, תלכי לחנות ושם יצלמו לך במכונת צילום. לכל תשובה שהילדים

העלו הייתה לי תשובה, שגרמה להם להמשיך ולחשוב על פתרון עד שאחת

הבנות אמרה: "תשימי את הדף ומעליו עוד דף ותעתיקי".

בשלב זה הצגתי בפני הילדים מוצג ארכאי – נייר קופי, כמובן שהילדים לא הכירו את הנייר

ולאחר הדגמה קצרה שלי, התלהבו מאוד מ"ההמצאה המדהימה" כדבריהם.

בשלב זה נגשו הילדים לעבודה וציירו בעט בזוגות כאשר נייר הקופי נמצא בין הדפים ובסיום

הפרידו את הדפים וכל אחד צבע כרצונו את הציור המשותף. רק לאחר שהילדים הבינו,

חוו והתנסו בפעילות זו בצענו העברה למחשב – הסברתי לילדים כי גם במחשב ניתן להעתיק

דברים – לדוגמא כאשר הם מציירים חנוכייה הם יכולים להעתיק את הנר ואז החנוכייה תהיה

סימטרית.

פעולת – העתק הדבק בתוכנת הצייר הינה מורכבת ולכן דאגתי להכין לילדים ספרון עם הסברים

בשלבים כיצד עליהם לפעול על מנת לבצע את הפעולה.

בעיני סוג כזה של למידה הינה משמעותית, הרעיון ללמד את הילדים באופן חוויתי ורק לאחר מכן

לבצע למידה וירטואלית. חשוב שהלמידה תהיה תלוית הקשר לנושא הנלמד בגן ולא "תונחת"

על הילדים רק בגלל ש"צריך ללמדם נושא זה" – דבר בו אני נתקלת הרבה פעמים בעת

ביקוריי בגנים.

מצרפת תמונה ובה ילדי הגן פועלים בזוגות ובנוסף עבודה של אחד מילדי הגן בתוכנת הצייר.