פרופסור עמי וולנסקי במאמרו "הדיאלקטיקה שבין ביזור למרכוז במערכת החינוך בישראל" מדבר על כך שקיים מתח בהתנהלות בין השלטון המרכזי למשרד החינוך בכל הקשור לבירוקרטיה, פיקוח ובקרה על תהליכים לימודיים.
בתור תושבת העיר רמת גן ונמנית על צוות החינוך בעיר, ניתן לראות כי, במערכת הקדם יסודית, נעשים ניסיונות ביזור אפקטיביים במיוחד לטובת הילד, העצמת כוח ההוראה, ההורים והקהילה.
ניתן להתייחס לעשייה בעיר בצורת משולש כאשר הרשות והפיקוח הינן בבסיס המשולש ובקודקוד המשולש נמצא הילד. הדברים באים לידי ביטוי במספר אופנים: בהקשר לעובדי ההוראה - הרשות פועלת רבות לקדם את הצוותים החינוכיים, הן את הגננות והן את הסייעות על ידי ימי עיון, הדרכות והשתלמויות. בהקשר להורים – העיר רמת גן בחרה מספר מטרות לפיהן היא עובדת: "עד אחרון הילדים", "עם הפנים להורים ולקהילה" ו"פיתוח ההון האנושי" – דבר שבראש וראשונה הוביל להעלאת הישגי התלמידים וכפועל יוצא השפיע על שביעות רצון הוריהם. בעיני חשוב לשלב עבודת צוות בין כל הגורמים כאשר טובת הילד עומדת מול עינינו. אני שואלת את עצמי מה נכון יותר ביזור או מרכוז ? בעיני אין לכך תשובה חד משמעית, הדבר תלוי במספר גורמים כגון: מצב כלכלי, פניות האנשים, המקום ועוד. בעיני יש להציב את האחריות והסמכות בהקשר למערכת החינוך בידי ידיים מקצועיות, ידיים שצמחו מהשטח וראו את הדברים כמו שהם, תוך הצבת יעדים ברורים לדרכי עבודה ומטרות חינוכיות בלי כל קשר להשפעות חיצוניות ופוליטיות, כאשר עלינו להניח בצד שיקולים אשר ישפיעו ויפגעו ביעדים הפדגוגיים שנקבעו.
מתוך: וולנסקי, ע' (1999): הדיאלקטיקה בין ביזור למרכוז. בתוך א' פלד (עורך), יובל למערכת החינוך (עמ' 283-299), ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. (תדפיס)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה